יום רביעי, 25 במאי 2011

פרק שני: שמות פרטיים


1.מאפייני שמות המשפחה הפרטיים
שם פרטי הוא שם המייחד את הפרט בקרב משפחתו, לעומת שם משפחה אותו חולקים כל בני המשפחה. לרוב ניתן שמו הפרטי של אדם על ידי הוריו, בסמוך למועד לידתו. ביהדות מוכרז שם הבן בפומבי במהלך טקס ברית המילה שלו. שם הבת מוכרז ליד ספר התורה ביום בו קוראים בו, או בטקס זבד הבת.
במדינת ישראל שמו של הילוד נרשם בתעודת לידה, המונפקת על ידי מינהל האוכלוסין במשרד הפנים.
בישראל מקובל לרוב לקרוא לילד בשם פרטי רשמי יחיד. לעתים ניתן שם פרטי נוסף, הידוע במשפחה, אך לא תמיד נרשם בתעודות הרשמיות.
במדינות רבות מקובל לתת שני שמות פרטיים, אם כי בשימוש יומיומי לרוב קוראים רק באחד מהם, בדרך כלל הראשון. בספרד, מלבד מתן שני שמות פרטיים, יש שימוש גם בשמות המורכבים מכמה מילים. השמות משני הסוגים מקוצרים לצורכי יומיום באופנים שונים. למשל, גבר ששמו "חוסה מריה" יקרא "חומה", אישה ששמה "מריה דל מר" (מריה של הים) תכונה בקיצור "מרימר", ואישה ששמה "מריה דה לה לוס" (מריה של האור) נקראת רק באמצעות המילה הסופית בשמה - "לוס".

2.נתינת משמעות לשם פרטי בתנ"ך
בתנ"ך הצגת דמות בשמה מלווה לעתים גם במדרש שם - הסבר המבוסס על השורש של השם או על צלילו ומעניק לשם משמעות, מקשר אותו לנסיבות הלידה, אופי הדמות, מעשיה, גורלה וכדומה. עיקר מדרשי השמות מצוי בספר בראשית, ומתחיל באדם הראשון שקורא לבנו השלישי שת שמוסבר בכך שהושת והושם במקום הבל שנרצח (בראשית ד כה). נח נקרא על שם הנחמה (בראשית ה כט). יצחק נקרא על שם האבסורד והגיחוך שיש בלידה בגיל כה מבוגר (בראשית כא ו). יעקב נקרא על שם שידו אחזה בעקב אחיו. דוגמה בולטת לקריאת שמות, היא קריאת השמות של בני יעקב, שלרובם ככולם קיים הסבר בגוף המקרא לשם. גם לבני יוסף, אפרים ומנשה ישנו הסבר בגוף המקרא (בראשית מא נא-נב). בספר שמות משה, שם מצרי שמשמעותו נולד או בן, מוסבר כאילו נגזר מפועל עברי: (שמות, ב', י') "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".
לעתים המספר התנ"כי, שמודע לסוף המעשה, מנמק את בחירת השם באירוע עתידי מבחינת הדמות. במקרים אלו ייתכן כי שם הדמות הומצא כדי להתאים לתוכן הסיפור. ייתכן גם כי השם היה קיים בסיפור שהועבר בעל פה, והמדרש התווסף מאוחר יותר לסיפור על מנת לתת הצדקה, רציונליזציה או משמעות רטרואקטיבית לפרט בתולדות הדמות. דוגמה לכך הוא סיפור נבל הכרמלי: (שמואל א', כ"ה, ג'-ד') "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל ... וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים". בהמשך הפרק מעידה אשתו אביגיל: (שמואל א', כ"ה, כ"ה) "אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ".
חז"ל הרבה פעמים ממשיכים את המגמה הזו של מדרשי שמות, ומנסים לברר את מהות השם במקום שהתנ"ך סתם ולא ביאר את הדבר. באופן דומה הלכו לעתים פרשנים של חז"ל כדוגמת המהר"ל מפראג, וניסו לתת הסבר ונימוק למהות שמות שחז"ל הזכירו באגדות ובמדרשים שלהם.

3.שמות פרטיים העוברים במסורת משפחתית
בקרב עמים רבים קיימות מסורות של שמות פרטיים העוברים במשפחה מדור לדור. מנהג נוצרי הוא קריאת הבן הבכור בשם זהה לשם אביו. ביהדות מנהג זה אינו מקובל, ושמות שעוברים במשפחה "מדלגים" על דור אחד לפחות, כך שילד עשוי להיקרא על שם סבו, אך לא על שם אביו. בקרב יהדות ספרד שם עשוי להינתן לילד לכבוד סבו בעוד הסב בחיים. בקרב יהדות אשכנז שם שעובר במשפחה ניתן לזכר סב שנפטר. בכל העדות ניתנים לילדים גם שמות קרובים אחרים (דודים, למשל) שנפטרו ללא צאצאים או בסמוך ללידת התינוק.

4.שמות כרכיב באתוס הציוני ובמדינת ישראל
תופעה נפוצה מתקופת היישוב ועד שנות ה-90 היא להחליף את השם מלידה בשם עברי, כדי "למחוק" את הגלותיות שבאה עם השם וליצור כור היתוך. כך למשל "תרזה" שונתה ל"תרצה", "הלן" ל"אילנה", "וולף" ל"זאב", "הנריק" ל"צבי" ו"לאון" ל"אריה".
לעתים הייתה זו בחירה אידאולוגית, למשל בקרב החלוצים, שראו בשם העברי מרכיב בהגשמה הציונית. לעתים השם הוחלף עקב השפעה חברתית של הקולטים, למשל שמם של עולים חדשים בשנות ה-60 וה-70 עוברת פעמים רבות על ידי הפקידים שקלטו אותם בנמל ובשדה התעופה או על ידי מורים באולפן שבמרכז הקליטה. בעת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים כבר לא הוחלפו שמותיהם של העולים.
כמו כן, בתקופת ראשית המדינה, לאחר קום המדינה ניתנו שמות לאומיים רבים, כמו ישראל וציון לבנים, וחרותה, ציונה וישראלה לבנות. במחנה הדתי-לאומי ניתנו שמות כמו אמונה, מוריה והודיה.
הטבע תפס גם הוא מקום נכבד במתן השמות לבנים ולבנות. בתחילה זה היה בעיקר הטבע הארצישראלי, ואחר כך גם הטבע באופן כללי. למשל שמות של מקומות כמו שרון, גלעד וירדן, שמות פרחים כמו סיגלית, נורית, רקפת, לילך ואיריס, שמות בעלי חיים כמו אייל, דב ועופר ושמות הקשורים במים ומשקעים כמו מעיין, טל, אגם ויובל. וכן, מקובל להעניק לתינוקות מגוירים וכן למי שזקוקים למזור והחלמה את השם: איתי,רפאל,חי,חיים,חיה ותחיה.
משנות ה-70 החלו לצוץ שמות דו מיניים. אלו היו שמות שבמשך מספר עשורים זוהו עם אחד המגדרים וכעת מזוהים עם שניהם (בעיקר שמות בנים שכיום ניתנים גם לבנות), כמו נעם, גילי, רוני, עדי, שרון, שי, חן וטל. ישנם שמות דו מיניים שהחלו להשתמש בהם בשנות ה-90 וה-2000 כמו תום, ליאל ואסיף.
בנוסף, אלו היו יכולים להיות שמות של בנות שנוצרו על ידי הוספת סיומת ניקבית (ה, ת, ית) לשמות שהיו והינם מקובלים כשמות לבנים (כמו יוסף -> יוספה, ליאור -> ליאורה, גל-> גליה, גלית, גיל -> גילה, גילת, זיו -> זיוה, אור -> אורה), וכיום הם משמשים כשמות לבנות ללא כל שינוי. כך למשל: ליאור, גל, זיו, אור (אוׁרי), דניאל ואריאל.
אצל בנות שמות שנחשבים ל"כבדים" מקבלים קלילות ועכשויות על ידי תוספת של "ית": כך הופכות לאה לליאת, שרה לשרית, דינה לדנית, אורה לאורית, דליה לדלית וכדומה.
5.חוק השמות
חוק השמות, התשט"ז -1956 הינו חוק ישראלי הקובע את אופן מתן השמות הפרטיים ושמות המשפחה במדינת ישראל.

חיוב בקיום שם פרטי ושם משפחה
סעיף 2 לחוק קובע כי לכל אדם הרשום במרשם האוכלוסין במדינת ישראל חייב להיות שם משפחה ושם פרטי. החוק מתיר ששם המשפחה יהיה כפול, וכן מתיר לאדם לשאת יותר משם פרטי אחד. החוק אינו עוסק בשם משפחה משולש, אך יש הנושאים שם כזה, למשל - ג'ודי ניר מוזס שלום.
מתן שמות משפחה
סעיף 3 לחוק קובע ברירת מחדל לפיה ילד מקבל עם לידתו את שם משפחת הוריו. אם יש להורים שמות משפחה שונים, קובע הסעיף שהילד יקבל את שם משפחת אביו, אלא אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם או שמות המשפחה של שני ההורים. במצב שבו הילד נולד כשאמו אינה נשואה לאביו, מקבל הילד את שם משפחת אמו, זולת אם רצתה האם שיקבל שם משפחת האב והאב הסכים לכך. במצב בו האם הייתה ידועה בצבור ואם הסכימו ההורים, יקבל את שמות המשפחה של שניהם.

מתן שמות פרטיים
שם פרטי ניתן לילד על ידי הוריו סמוך לאחר לידתו. באין הסכמה בין ההורים, רשאי כל אחד מהם לתת לילד שם פרטי, והילד ישא את שני השמות (סעיף 4 לחוק). ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו ואף אינה ידועה בציבור כאשתו, יקבל שם פרטי על ידי אמו בלבד.

שינוי שם פרטי
עפ"י חוק השמות ניתן לשנות שם פרטי של כל אדם. כל אדם בגיר, מעל גיל 18, רשאי לגשת ללא אפוטרופוס.
בנוסף על פי חוק זה - מי ששינה את שמו, לא ישוב וישנה את שמו שנית תוך שבע שנים מיום תחילת תקפו של השינוי האחרון, אלא באישור השר.
אדם ללא שם
מי שאין לו שם, ולא בוחר לעצמו שם, רשאי שר הפנים, בהתאם לסעיף 9 בחוק, לקבוע לו שם; בקביעת השם יתחשב השר בשמות הוריו והורי הוריו של אותו אדם, ואם הוא נשוי — גם בשם בן-זוגו. השר יודיע לאותו אדם את השם שקבע, וזה יהיה שמו של אותו אדם, זולת אם בחר לו שם אחר תוך חודשיים לאחר קבלת הודעת השר.

אין תגובות:

פרסום תגובה